ביאור שטיינזלץ על נדה ג׳

1 ומסבירים את שיטותיהם: שניהם, הן חכמים והן ר' שמעון, לא למדוה לשיטותיהם אלא מדין סוטה. כיצד?

2 — רבנן סברי חכמים סבורים כי דינו של המקוה שנמדד ונמצא חסר, הריהו כי כמו דינה של הסוטה, מה סוטה ספק היא אם נטמאה אם לאו, שהרי לא ראו שנבעלה לזה שהתייחדה אתו, ואף על פי כן עשאוה קבעו דינה בתורה כודאי, שאסורה לבעלה עד שיתברר באמצעות מי הסוטה שהיא טהורה, הכא נמי כאן, במקוה שנמצא חסר, גם כן הרי ספק אם היה בו כשיעור הראוי בשעה שהטבילו את הכלים הטמאים ונטהרו, ואף על פי כן עשאוה את התרומה שנגעה בכלים הללו כודאי טמאה, ויוצאת לשריפה.

3 ומקשים: אי אם אכן מסוטה למדים חכמים את דינם, אימא אמור שיהא דין המקוה החסר כי כמו דין הסוטה במדוייק: מה סוטה, אם ספק טומאתה היה ברשות הרבים, ספק זה נידון כטהור, הכא נמי כאן לענין הספק במקוה שנחסר נאמר גם כן שאם הוא עומד ברשות הרבים יהא הטובל בו טהור!

4 ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משווה? התם שם, בסוטה משום סתירה הוא שהיא נאסרת, וסתירה ברשות הרבים ליכא אין במציאות, ואילו הכא כאן, במקוה שנחסר הרי הספק משום פסול חסר הוא, ומעתה, מה לי אם המקוה החסר הוא ברשות הרבים, מה לי אם המקוה החסר הוא ברשות היחיד, בכל אופן יהא פסול!

5 וכי תימא ואם תאמר שאין לומר כך, שכן הא הרי כלל נקוט בידינו שכל ספק טומאה ברשות הרבים — טהור, יש לומר כי סבורים חכמים שיש להחמיר במקוה שנחסר, כיון דאיכא שיש בו תרתי לריעותא שני דברים להרע, שנחסר המקוה, ושלכלים שהטבילו בו יש חזקת טומאה, ולכן כודאי טומאה דמי נחשב הדבר. זהו הסבר שיטת חכמים.

6 ואף ר' שמעון סבר שדין המקוה שנמצא חסר הוא כי כמו דין הסוטה, מה סוטה אם נסתרה ברשות הרבים — טהור, הכא נמי כאן במקוה גם כן אם ברשות הרבים — טהור.

7 ושואלים: אי אם אכן ר' שמעון למד את שיטתו מסוטה, אימא אמור מעתה שיהיה דין המקוה שנמצא חסר לגמרי כי כמו דין הסוטה: מה סוטה אם נסתרה ברשות היחיד — טמאה ודאי שאסורה לבעלה עד שיתברר על ידי מי הסוטה שהיא טהורה, הכא נמי כאן, במקוה, גם כן — כאשר נמצא ברשות היחיד צריכה להיות התרומה טמאה ודאי, ומדוע לדעת ר' שמעון ברשות היחיד רק תולים?

8 ומשיבים: הכי השתא כיצד אתה משווה את הסוטה למקוה לענין רשות היחיד, שכן התם שם, בסוטה הנסתרת ברשות היחיד, יש רגלים לדבר לאסור אותה, שהרי קינא לה בעלה מאדם זה, והלכה ונסתרה עמו, ולכן היא נטמאת ודאי, ואילו הכא כאן, במקוה מאי מה, אלו רגלים לדבר איכא יש בכך שנמצא חסר ברשות היחיד, שהרי אין לנו כל ראיה ממצבו עתה, ולכן אין מטמאים את הכלים שהוטבלו בו אלא מספק.

9 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר, היינו טעמא זהו הטעם של ר' שמעון: גמר למד סוף טומאה מתחלת טומאה עצם קבלת הטומאה,

10 מה תחלת טומאה, אם ספק נגע הדבר הטהור בדבר המטמאו, ספק לא נגע — ברשות הרבים הוא טהור לכל הדעות, אף סוף טומאה, אם ספק טבל, כלומר, ספק עלתה לו טבילה, שטבל במקוה ראוי, ספק לא טבל — ברשות הרבים הריהו טהור.

11 ורבנן וחכמים מה הם אומרים? — הכי השתא כיצד אתה משווה? התם שם גברא האיש שספק נגע, הרי בחזקת טהרה הוא קאי עומד, ולכן מספקא לא מחתינן ליה מספק אין אנו מורידים אותו לטומאה. ואולם הכא כאן גברא האיש שספק אם עלתה לו טבילה, הלא בחזקת טומאה הוא קאי עומד, עד שיתברר שנטהר, ומכיון שלא ניתן לברר מאימתי נחסר המקוה, מספקא לא מפקינן ליה מספק אין אנו מוציאים אותו מטומאתו.

12 א ועתה חוזרים למשנתנו, ושואלים: ולדעת שמאי, שאין מטמאים את האשה למפרע אלא דיה שעתה, מאי שנא במה שונה, מיוחד דין זה ממבוי? דתנן שכן שנינו במשנה: השרץ המת שנמצא במבוי — מטמא למפרע כל מה שיכול היה לנגוע בו במבוי זה, עד הזמן שיאמר עליו אדם: "בדקתי באותו זמן את המבוי הזה, ולא היה בו שרץ", א ו עד שעת הכיבוד שעת הניקוי, שמטאטאים את המבוי! הרי שהכל אוסרים למפרע?!

13 ומשיבים: התם נמי שם גם כן, כיון דאיכא שיש במבוי שרצים דגופיה שממנו עצמו, ושרצים דאתו מעלמא שבאו מבחוץ כתרתי לריעותא דמי כשני דברים להרע הם נחשבים, ובכגון זה אפילו שמאי מודה שהריהי מטמאה למפרע. עד כאן סברה אחת.

14 ב ועוד בהסבר שיטת שמאי. ואי בעית אימא ואם תרצה אמור כי היינו טעמא זהו הטעם של שמאי שאינו מטמאה למפרע: הואיל וכרגיל אשה מרגשת בעצמה שהדם יוצא ממנה, ומאחר שלא הרגישה, ודאי לא ראתה דם עד לשעה שמצאתו בבדיקה. והלל, מה טעמו? — לדעתו האשה באמת הרגישה, אלא כסבורה שהרגשת מי רגלים היא שיוצאים ממנה, ולא חשבה שדם הוא.

15 ושואלים: ולשמאי, האיכא הרי יש אופן שיוצא ממנה הדם כשהיא ישנה ואינה מרגישה! ומשיבים: ישנה נמי גם כן, אגב מתוך צערה שיוצא ממנה הריהי מיתערא מתעוררת, מידי דהוה כמו שהוא הרגשת מי רגלים שהאשה מתעוררת כשמרגישה בכך.

16 ומקשים: והאיכא והרי יש שוטה שאף שהיא מרגישה, אינה מבינה שזו ראיית דם! ומשיבים: מודה שמאי בשוטה שהיא אכן מטמאה למפרע. ומקשים: הא הרי "כל הנשים דיין שעתן" קתני שנה ובכלל זה שוטה! ומשיבים: "כל הנשים" שאמר, כוונתו לנשים הפקחות.

17 ושואלים: אם כן מדוע אמר בלשון "כל הנשים", וליתני ושישנה רק "נשים" ונבין שיש יוצאים מן הכלל! ומשיבים: לאפוקי להוציא מדברי ר' אליעזר, שאמר ר' אליעזר להלן ז,א: "ארבע נשים דיין שעתן", ומשמע מדבריו: ותו ועוד לא, שרק בהן אין לחשוש לטומאה למפרע, על כן קא משמע לן משמיע לנו שכך הדין בכל הנשים הפיקחות.

18 ואומרים: והאיכא והרי יש את דין כתמים של דם. שכאשר האשה מוצאת כתם דם בבגדה, הריהי טמאה למפרע עד לשעה שנתכבס הבגד, או נבדק ולא נמצא בו כתם, ואין אומרים הואיל ולא הרגישה, לא ממנה בא הדם. ואם כן, לימא תנן האם נאמר שכל מקום ששנינו במשנתנו לענין טומאת כתמים הרי זה שלא כשיטת שמאי! אמר אביי: מודה שמאי בכתמים שהם מטמאים למפרע, מאי טעמא מה טעם הדבר? שהרי אם בשחיטת צפור לא נתעסקה, ובשוק של טבחים שניתז בו דם לא עברה, אם כן האי זה הדם שנמצא בכתם מהיכא אתי מהיכן בא? וודאי ממנה בא, אף שלא הרגישה ביציאתו!

19 ג ועוד בהסבר שיטת שמאי. אי בעית אימא אם תרצה אמור כי היינו טעמיה זהו טעמו של שמאי שאינה מטמאה למפרע, שאם איתא דהוה יש מקום לומר שהיה דם מתחילה, כלומר, שיצא ממנה קודם הבדיקה — מעיקרא הוה אתי מתחילה היה בא, נראה, ומאחר שלא יצא אלא עתה, משמע שלא יצא קודם לכן. והלל, מה טעמו? — לדעתו כותלי בית הרחם העמידוהו, ולכן לא יצא הדם, אבל כבר נטמאה קודם לכן. ושמאי, מה הוא סבור? — שכותלי בית הרחם לא מוקמי אינם מעמידים את הדם אלא מזמן שנעקר מגופה הריהו יוצא החוצה מיד.

20 ושואלים: אשה שמשמשת במוך הנתון בתוך הנרתיק שלה למניעת הריון, מאי איכא למימר מה יש לומר? שהרי בכגון זה אין הדם יכול לצאת! אמר אביי: מודה שמאי במשמשת במוך שמטמאה למפרע.

21 רבא אמר: אין צורך לומר כך, כי מוך נמי גם כן, אגב זיעה שהיא מזיעה, הוא מכויץ כויץ מתכווץ, ולכן יש מקום לדם לצאת. ומודה רבא במוך דחוק, שאם היה המוך דחוק, בוודאי אין הדם יכול לצאת.

22 ושואלים: ומאי איכא ומה, איזה הבדל יש בין הני לישני הלשונות הללו שלמדנו בהסבר שיטת שמאי "אשה מרגשת", "מעיקרא הוה אתי" להאיך לישנא לאותו לשון שאמרנו "העמד אשה על חזקתה"?

23 ומסבירים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לענין למרמי להקשות על שיטת שמאי מדינה של החבית ומדינו של המקוה ומדינו של המבוי, שבכל אלה חוששים למפרע. ומפרטים: להאיך לישנא לאותה לשון שהוא משום שמעמידים את האשה על חזקתה — איכא למרמינהו יש מקום להטיל אותם, להראות סתירה מתוכם לדין האשה. ואולם להני לישני ללשונות הללו, לשני ההסברים האחרונים, שאשה מרגשת ביציאת דם וכן שאין כותלי בית הרחם מחזיקים את הדם, הרי אלו טעמים מיוחדים הקיימים רק באשה, ולכן ליכא למרמי אין מקום להטיל, להראות סתירה מדינם של החבית, המקוה והמבוי.

24 ומבררים עוד: ומאי איכא ומה, ואיזה הבדל יש בין האי לישנא הלשון הזו בהסבר שיטת שמאי, שאם היה זה דם, היה יוצא מיד, להאיך לישנא ללשון הזו בהסבר שיטתו, שאשה מרגשת ביציאת הדם? ומשיבים: לדעת אביי הסבור שמודה שמאי במשמשת במוך שטמאה למפרע, איכא יש הבדל בין שיטות ההסבר הללו לענין המשמשת במוך, שלפי ההסבר שאשה מרגשת — אף אשה זו מרגשת ביציאת דם, וכיון שלא הרגישה ודאי לא ראתה מקודם. ואילו לפי ההסבר שאין הדם משתהה מלצאת במשמשת במוך, אפשר שהמוך עצר בעד הדם מלצאת, ויתכן שראתה קודם לכן.

25 ואף לדעתו של רבא הסבור שגם בשימוש במוך יכול הדם לצאת, איכא יש הבדל בין שתי שיטות ההסבר הללו בדעת שמאי, בענין האשה המשמשת במוך דחוק הדוק ביותר, שאין הדם עובר בעדו.

26 ומעירים: תניא כי האי לישנא שנויה ברייתא כמו לשון זו, שאם איתא דהוה אמנם שהיה דם, מעיקרא הוה אתי מתחילה היה בא, שכך שנינו, אמר לו הלל לשמאי: אי אין אתה מודה במקרה זה של קופה סל שנשתמשו בה בטהרות בזוית זו של הקופה, ולאחר מכן נמצא שרץ בזוית אחרת שלה — שהטהרות הראשונות שהיו בצד זה של הקופה טמאות? ואף שנמצא בה השרץ לאחר שכבר הוצאו ממנה הטהרות הללו — טמאות הן, מחשש שמא היה השרץ מצוי בקופה בזמן שהן היו בה, ונטמאו בו. ואין אנו מעמידים את הטהרות על חזקת טהרתן לומר שהשרץ נפל לקופה רק לאחר שהוצאו ממנה. אם כן אף באשה הרואה דם, יש לטמאה למפרע מפני החשש שיצא הדם קודם לראייתה! אמר לו שמאי להלל בתשובה: אבל נכון שכך הוא הדין בקופה, ואולם שונה דין הקופה מדין האשה.

27 ומה הפרש הבדל יש בין זו לזו? לזו לקופה — יש לה שולים בסיס מתחתיה שיושבת עליו, ויש לחשוש שמא היה מונח שם השרץ בשעה שהיו הטהרות בתוכה, אלא שלא ראוהו. ואילו לזו לאשה — אין לה שולים, שאין מקום בגופה בו מונח הדם ואינו יוצא החוצה, ומכיון שלא יצא אין לחשוש שהיה בה דם מקודם. הרי איפוא משמע מברייתא זו שזהו הסבר שיטתו של שמאי.

28 א רבא אמר: טעמא הטעם של שמאי שהרואה דם דייה שעתה הוא משום בטול מצוות פריה ורביה. שכן אם תטמא טהרות למפרע, יירתעו אנשים מלשמש עם נשיהם מחשש שמא כבר יצא דם, אלא שעדיין לא נראה. ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא מפורשת גם כן כך, כהסברו זה של רבא, אמר לו שמאי להלל: אם כן, כשיטתך שיש לטמא את הרואה דם למפרע, בטלת בנות ישראל מקיום מצוות פריה ורביה.

29 ושואלים מעתה: ומאן דתני האי לישנא ומי ששונה לשון זו, הסבר זה שטעמו של שמאי הוא משום ביטול פריה ורביה, רבא, והא תניא כי האיך לישנא הרי שנויה הברייתא המובאת קודם, ממנה נלמד כמו לשון זו, האחרת שהטעם הוא משום שאם איתא דהוה אמנם שהיה דם, מעיקרא הוה אתי מתחילה היה בא! ומשיבים: התם שם, בברייתא ההיא הלל הוא דקטעי שטעה בהבנת שיטת שמאי. שהוא סבר כי טעמא הטעם של שמאי הוא משום שאם איתא דהוה אמנם שהיה דם, מעיקרא הוה אתי מתחילה היה בא, ומשום כך קא מקשי ליה הוא מקשה לו מדין הטהרות בקופה.

30 ואמר ליה לו שמאי בתשובה: אין הדבר קשה לשיטתי, שכן טעמא דידי הטעם שלי הוא אחר, משום בטול פריה ורביה. ואולם אף למאי דקטעית נמי דקמקשית למה שטעית בהבנת שיטתי, גם כן, שאתה מקשה מדין הקופה — גם לכך יש תשובה, שכן יש להבחין בין קופה לאשה, שהרי לזו יש לה שולים, ולזו אין לה שולים.

31 ושואלים לצד ההפוך: ולמאן דתני האי לישנא ולמי ששונה לשון זו, שטעמו של שמאי הוא משום שאם היה דם, היה הוא צריך לצאת קודם, הא תניא כי האיך לישנא הרי שנויה ברייתא כמו הלשון האחרת שטעמו של שמאי הוא משום בטול פריה ורביה!

32 ומשיבים: הכי קאמר ליה כך אמר לו הלל לשמאי בברייתא זו: אין אמנם כן, טעמא קאמרת טעם שיש בו ממש אתה אומר לנימוק שיטתך שאינה מטמאה למפרע, והוא משום שאם איתא דהוה אמנם שהיה דם, מעיקרא הוה אתי מתחילה היה בא, ומיהו ואולם, למרות טעם זה, עשה סייג גדר לדבריך, וטמא את האשה למפרע, דמאי שנא שכן מה שונה דבר זה מכל מצוות התורה כולה דעבדינן שאנו עושים בהן סייג?

33 אמר ליה לו שמאי להלל: אף אין לעשות כך, שאם כן, נמצא שבכך בטלת בנות ישראל מפריה ורביה! והלל משיב על כך: וכי מפריה ורביה מי קאמינא האם אני אומר שייחשבו לטמאות לבעליהן? רק לענין שיטמאו למפרע את הטהרות הוא דקאמינא שאני אומר.

34 ושמאי משיב על טענה זו: לגזור טומאה למפרע לטהרות נמי גם כן לא ראוי לעשות, משום שאם כן יהא הדין, יהא לבו של הבעל נוקפו מכהו שמא אשתו טמאה, ויהא פורש ממנה שלא כדין, ומבטל מצוות פריה ורביה.

35 ב המלים הבאות: שולים, בדוקין, מכוסין בזוית, הם סימן לזכרון העניינים שיידונו בסוגיה הבאה. איתמר נאמר בברייתא: קופה סל שנשתמשו בה והניחו טהרות בזוית זו של הקופה, ולאחר שהוציאו ממנה את הטהרות נמצא שרץ בזוית אחרת של הקופה, מה דין הטהרות? חזקיה אמר: הטהרות הראשונות, אלה שהוצאו מן הקופה קודם למציאת השרץ — טהורות, ואלה שהוצאו מן הקופה לאחר מציאת השרץ — טמאות. שמא נגע השרץ בטהרות. ואילו ר' יוחנן אמר: אף הטהרות הראשונות טמאות. ומקשים לשיטת חזקיה המטהר את הטהרות הראשונות: והא והרי שנינו ששמאי והלל מודו מודים, מסכימים בקופה שנמצא בה שרץ שהטהרות הראשונות טמאות!

36 ומשיבים: כי מודו כאשר מודים שמאי והלל הרי זה דווקא בקופה שיש לה שולים תחתית והיא ניצבת על תחתיתה, וכשמוציאים דברים מהקופה, מוציאים מחלקה העליון, ואין השרץ הנמצא בחלקה התחתון של הקופה נראה. ואילו כי פליגי כאשר נחלקו חזקיה ור' יוחנן, הרי זה בקופה שאין לה שולים, שכשמוציאים דברים ממנה, מגביהים אחד מצדיה, וכל מה שנמצא בה יוצא אל מחוצה לה. ולכן לדעת חזקיה הטהרות הראשונות טהורות, שכן אילו היה שרץ מצוי בקופה, היו רואים אותו.

37 ושואלים: אם מחלוקתם היא בקופה שאין לה שולים, אם כן מאי טעמא מה טעם מטמא ר' יוחנן אף את הראשונות, והרי אילו היה בה שרץ היו רואים אותו בשעת ההוצאה! ומשיבים: מדובר בקופה שאמנם אין לה שולים, אבל יש לה אוגנים שפה כפופה פנימה, ושמא בשעת ההוצאה עצרו האוגנים את השרץ, ולכן לא ראוהו אז. וחזקיה סבור כי אף שיש לה אוגנים, אילו היה בה שרץ, היו רואים אותו בהוצאות הקודמות. ומתוך שלא ראוהו, ודאי לא היה שם.

38 ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא, המדלה שואב בדלי מים מן הבור, ושופכם לכלי קיבול בדלי אחד מלוא עשרה דליים מים בזה אחר זה, ונמצא שרץ באחד מהן — הוא, הדלי והמים שנשאבו בשאיבה שבה נמצא השרץ — טמא, וכולן, כל שאר המים שנשאבו בשאיבות האחרות — טהורין, שמניחים אנו שהשרץ נפל רק עתה לדלי הזה. ואמר ריש לקיש בפירושה של ברייתא זו משום בשם ר' ינאי: לא שנו הלכה זו שהשאר טהורים אלא בדלי שאין לה אוגנים, שבכגון זה ברור שלא היה השרץ בדלי בשאיבות הקודמות, אבל בדלי שיש לה אוגנים שיתכן שעיכבו את השרץ מלצאת — כולן, אף כל המים שבשאר השאיבות, טמאין.

39 ודנים: לימא האם לומר שחזקיה הסבור שאף שיש לה אוגנים, הטהרות הראשונות טהורות, לית ליה אין לו, אינו סבור כדברי ר' ינאי? ומשיבים: אין לדמות בין המקרים, שכן תכונתם של מיא מים שהם שרקי מחליקים, ניגרים, ולכן די בהטייה קלה של הדלי כדי שיישפכו החוצה, ובכגון זה יש חשש לדעת ר' ינאי שמא נשאר השרץ בתוך הדלי ולא יצא החוצה, ואולם פירי פירות תכונתם שהם לא שרקי מחליקים מן הכלי שבו הם נמצאים, וכדי להוציאם מהקופה יש להפוך אותה לגמרי על פניה, ואילו היה השרץ בתוכה, בודאי היה נופל אז החוצה, למרות האוגנים. ולכן אם נמצא בה שרץ, מניחים אנו שלא היה השרץ בתוכה קודם.

40 אי נמי או גם כן הבדל נוסף: במיא מים אם נשארו מעט מים בכלי — אדם לא קפיד עלייהו מקפיד עליהם על המים ולכן אין דולה המים מדייק לערות כל מה שבדלי, ויש לחשוש בדלי שיש לו אוגנים, שמא נמצא שרץ בתוכו כבר אז ולא יצא באחד מהעירויים הקודמים. ואולם בפירי פירות — אדם קפיד עלייהו מקפיד עליהם, על הפירות הנשארים בכלי, ולכן ברור שיצאו מהכלי כל הפירות שבתוכו, אף שיש לו אוגנים, ואם היה בתוכו גם שרץ היה יוצא עמהם.

41 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר: כי מודו כאשר מסכימים שמאי והלל שיש להעמיד את הטהרות הראשונות בחזקת טמאות, הרי זה מדובר דווקא בקופה שאינה בדוקה, שלא נבדקה בזמן שניתנו בתוכה הטהרות, ולכן אין לה חזקת טהרה.